הן פותחות אתר חדש. או אינסטגרם. או דף מכירה. ומתחילות להרגיש שהן אמורות לדבר בשפה מאוד מסוימת.
יותר מקצועית. יותר בטוחה. יותר "נכונה".
לאט לאט משהו מתחיל להתיישר.
אותם צבעים. אותם משפטים. אותו טון. אותו "אני עוזרת לנשים להגשים את עצמן".
ובשלב מסוים כבר קשה להבין מי מדברת.
אני חושבת שחלק מהקושי הכי גדול של עצמאיות יצירתיות הוא לא חוסר כישרון. אלא עודף השוואה.
התחושה הזאת שכולם כבר הבינו משהו שאת פספסת. שיש דרך "נכונה" להישמע. להיראות. למכור.
אז הן מתחילות להתרחק מעצמן. בלי לשים לב.
האתר נהיה יותר "מותג". אבל פחות הן.
וזה תמיד קצת עצוב לי.
כי דווקא האנשים הכי מעניינים הם בדרך כלל אלה שלא נשמעים כמו כולם.
אלה שיש להם קצב אחר. מחשבה אחרת. הומור אחר. דרך אחרת להסביר דברים.
אני לא חושבת שכל עסק חייב להיות סופר יצירתי או יוצא דופן. אבל אני כן חושבת שהוא צריך להרגיש אמיתי.
לא מושלם. לא מלוטש עד מוות. לא כאילו מישהו הריץ אותו דרך מסנן של "איך עסקים אמורים להיראות".
כשאני בונה אתר למישהי, אני לא מחפשת רק מה יפה. אני מחפשת מה מרגיש כמוה.
איך היא מדברת. מה מרגיע אותה. מה מעייף אותה. מה היא בחיים לא הייתה אומרת.
לפעמים העבודה הכי חשובה היא דווקא להוריד.
להוריד משפטים שלא באמת נשמעים טבעי. להוריד ניסיון להרשים. להוריד רעש.
עד שנשאר משהו שאפשר להרגיש שיש מאחוריו בן אדם.
וזה אולי הדבר הכי חסר היום בדיגיטל.
אנשים.
לא עוד מותגים מושלמים. לא עוד אתרים שנראים בדיוק אותו דבר.
פשוט מישהי, שאפשר להבין מי היא.